ראיון עבור ״צילום תרבויות צילום בעולם״ / by ofir barak

עודד וגנשטיין

ע.ו: בעולם הצילום הדוקומנטרי קיים המושג "אקסס" המציין את היכולת של צלם לקבל כניסה לעולם סגור ומסוגר. אתה הצלחת להיכנס לאחד העולמות הכי מסוגרים בישראל. איך עשית זאת? תאר את התהליך. האם השתמשת בעוזרים מבפנים?

א.ב: המושג שציינת מכיל בתוכו רעיון רחב אך בעיקר אני מוצא אותו רלוונטי לתקופה המורכבת בה אנו חיים. מצד אחד, האינטרנט חולל שינוי מעמיק ומאפשר גישה מאוד נוחה להסתכלות והצצה לחיי האחר. אנשים משתפים ומחפשים לשתף את הפרטיות שלהם באופן מתגבר עם זרים ברשתות החברתיות השונות. נראה כי כולם נמצא תמיד במירוץ - להשיג יותר עוקבים לאינסטאגרם, יותר חברים בפייסבוק יותר צופים ביוטיוב וכו אך מצד שני, אפשר לראות רגרסיה בנושא הפרט בהשוואה לתקופות אחרות כאשר מסתובבים בחוץ עם מצלמה (קלאסית). אז המצולמים מרגישים שהמצלם פולש לפרטיותם. שני הקטבים שציינתי קודם, זהים במובן אחד המקשה על הצלם (הקלאסי) לבצע את ״עבודתו״.
אזור ואוכלוסיית מאה שערים שונה ממה שציינתי, כיוון שאוכלוסיית המקום היא חלק מחברה סגורה יותר בהשוואה אלינו שנאבקת באופן תמידי בכל הקדמה הטכנולוגית. 
כשניגשתי לפרויקט ״מאה שערים - הרחובות״ בשנת 2014, נתקלתי בגילויי דחייה קשים. בכל פעם שהרמתי את המצלמה הרגשתי מבטי סלידה שדיכאו את הרצון שלי לצלם. ברוב הפעמים הראשונות פשוט וויתרתי אחרי כמה ניסיונות ועזבתי את האזור. החשיבה הראשונית שלי הייתה שאצטרך לבלוט פחות במקום ולנסות ולהשתלב חיצונית. שיניתי את המראה שלי ולבשתי שחורים. אפילו גידלתי זקן ארוך. השינוי העיקרי חל כשהתחלתי לאכול באזור, אט אט הסתגלתי למקום וגיבשתי תחושת ביטחון. 
בראיה לאחור, אני מניח כי אין הדבר קשור לצורה החיצונית בה נראיתי או התלבשתי אלא לתחושת הביטחון האישי שלי והדבקות במטרה. שני אלה אפשרו לי לנוע יותר בחופשיות במקום ולהעז ולהמשיך גם לאחר הכישלונות הראשונים שהיו לי.

ע.ו: העבודות בספר ״מאה שערים - הרחובות״ באמת מאפשרות לקבל מושג רחב ומקיף על החיים בשכונה: חלונות הראווה, מנהגי החגים, השלטים המקומיים וכ"ו. בעת העבודה על הפרויקט, האם הייתה לך איזושהי אסטרטגיה לגבי האופן שבו תכסה את השכונה? האם עבדת עם רשימה של שוטינג ליסט (תכנון מקדים של התמונות) או שפשוט שיטוט חסר תכנון שהתבסס אחר כך לסדרה?

א.ב: עוד לפני שהתחלתי לצלם את הפרויקט ידעתי כי בסופו הוא יגובש לספר. הידיעה הזאת מאוד תרמה למחויבות ליסודיות. חילקתי את העבודה לכמה נושאים והדבר הראשון שהגדרתי הוא כמות הזמן שארצה לעבוד על כל נושא. בפרויקט ב סדר גודל כזה (תיעוד של אזור גאוגרפי במשך תקופה), קל מאוד ללכת לאיבוד עם הנושא ולהתחיל לחזור על עצמך.
מצאתי שרישום מוקדם של הנושאים, עוזר לי להציג את האזור של מאה שערים במלואו ולא סתם לשוטט ללא מטרה בחיפוש אחר תמונות. שיטוט ללא מטרה אכן יוביל לתמונות שלא תכננת ואך גם אם תתכנן וגם אם לא, תמונות אלו יגיעו בכל מקרה. הרשימה שלי כללה נושאים ותתי נושאים של מאה שערים על מנת ליצור גיוון. רשימה כזאת אפשרה לי לצלם לאורך זמן ללא תחושת מיאוס. בכל יום לפני הצילום הייתי בוחר או נושאים שונים אותם הייתי מחליף בנושאים אחרים בעת מועד הצילום הבא. כשהייתי מצלם תמונה שהייתי שלם איתה, הנושא היה נמחק ובכך הרשימה הייתה מצטמצמת בכל פעם. היתרון ברשימה כזאת היא גם למלאכת העריכה הסופית - דבר הקשה בפני עצמו.

ע.ו: בחרת לצלם בשחור לבן. מדוע? מה היו ההתלבטויות בנושא זה?

א.ב: בראיה לאחור אני מניח שהסיבה העיקרית בה בחרתי בשחור לבן הייתה כיוון שאני מגיע מתחום הרישום והאיור. במהלך שנת 2014, איבדתי את החשק לצייר, משהו פשוט השתנה. הייתי מתוסכל תקופה והחלטתי לחיפוש דרך חדשה בה אוכל להביע את עצמי. לאחר שניסיתי את המצלמה, כל האלמנטים שלמדתי בעבר - קומפוזיציה, פרספקטיבה ואפילו תאוריות צבע מצאו מחדש את מקומם והמעבר היה קל. אני מרגיש שהצילום והיצירה בשחור לבן מאפשר לי להביע את עצמי באופן המלא, הנכון ביותר ושנשען על המקורות שלי.

ע.ו: תוכל לספר סיפור ספציפי על דמות מעניינת או מפגש מרתק שקרה לך בזמן הצילומים? משהו שאולי הפתיע אותך.

א.ב: עבודה על פרויקט דוקומנטרי ב סדר גודל כזה היא חוויה כוללת שבמהלכה אתה נתקל באנשים בעלי סיפור חיים שונה משלך. אתה עובר תהליך ובסופו אתה אינו אותו אדם כפי שהיית בתחילתו של התהליך. כך גם היה עבורי. בשנה וחצי הראשונות, נתקלתי בהרבה מקרים בהם ראיתי עצבות, דיכוי נשים וכאב. ואולי היה לי יותר קל לצלם את זה. כך גם ערכתי לראשונה את הספר בטיוטה הראשונית שלו. כשעברתי על הטיוטה שוב ושוב, היה לי ממש קשה לקבל ש אלו הדברים שהצלחתי לראות באזור ושנצמדתי באיזה מובן לנרטיב הקיים של זה שמסתכל מבחוץ על "האחר" ולמעשה שופט את אורח חייו. החלטתי לגרוס את הטיוטה הראשונית ולחזור לאותם רחובות ולהקפיד לצלם אירועים חיוביים המדגישים שמחה, משפחתיות ופרצי אושר קטנים. אחת התמונות הראשונות שסימלו עבורי את השינוי וגם מופיעה בספר היא תמונה של ילד קטן הקופץ ברחוב ממזרן למזרן. התפאורה היא אותה תפאורה שצילמתי פעמים רבות קודם - בתי רעפים, כביסה תלויה ומבנה משולב של אבן ופח. אך הפעם, בשונה מפעמים קודמות, המצולם מחייך אלי. אני זוכר שחייכתי אליו ארוכות ושלא היה אכפת לי אם לא אצלם את התמונה, כי צילמתי אותה בזיכרון.  אבל אחרי כמה שניות, כשישבתי על הרצפה והתבוננתי בו ללא הפסקה, החלטתי להרים את המצלמה. לילד זה לא הפריע והוא המשיך לקפוץ ממזרן אחד לשני ולחייך אלי. ישבתי שם וחשבתי לעצמי שסוף סוף הצלחתי לראות דוגמה לרגע שלא הצלחתי לראות קודם לכן. אני מניח שהיו המון רגעים שמחים אבל פשוט הייתי אטום לראות אותם.

ע.ו: מה מקורות ההשראה שלך? צלמים שאתה אוהב?

א.ב: הרשימה שלי ארוכה מאוד וכוללת בתוכה את צלמי ״מגנום״ כמו אנרי קרטייה ברסון, ג'וזף קודלקה, מיכה בר עם, אבבס וכו. אבל יש צלם אחד שהיווה לי השראה במהלך כל הפרויקט של ״מאה שערים - הרחובות״ והוא רוברט פרנק והספר ״האמריקאים״ (“The Americans”). כשהתחלתי לצלם, קראתי הרבה וחיפשתי מקורות השראה. נתקלתי במאמר על ״האמריקאים״ והזמנתי אותו. כשהספר הגיע, אני זוכר שהייתי כל כך המום מהעבודה שלא הצלחתי לעכל את זה. בימים הבאים התחלתי לעבור על הספר בשלבים. התחלתי לצרוך כל מה שמצאתי על הפרויקט מסרטונים, מהדורות מפורטות (“Looking in - robert frank’s the americans”) וממש הפכתי אובססיבי. כל פעם התעמקתי עוד ועוד קורא את כל הטקסטים והאותיות הקטנות. פסגת האושר שלי הייתה כשהצלחתי לרכוש את אחד העותקים של מהמהדורה המיוחדת שייצר בית הדפוס היפני יוגנשה (Yugensha) של הקונטקט שיטס של ״האמריקאים״. הייתי יושב ומסתכל בהם שעות כל פעם לפני שיצאתי לאזור. אני חושב שה״אמריקאים״ עזר לי לא רק באופן הטכני של הצילום אלה גם באופן של גיבוש רעיון לפרויקט צילום והעריכה.

ע.ו: לסיום, מה הפרויקט הבא?

א.ב: כשהתחלתי לעבוד על ״מאה שערים - הרחובות״ היה לי חשוב לתת תמונה מלאה של האזור, האנשים והדת היהודית. כשסיימתי לערוך את המהדורה הסופית של הספר, הבנתי כי זהו למעשה רק הפרק הראשון בנושא רחב יותר של דת בירושלים. בשנה וחצי האחרונות המשכתי לתיעוד הדת הנוצרית בירושלים (על כל הזרמים בה). אני מאמין כי ספר על הפרויקט הזה יראה אור בשנתיים הקרובות. בשנים הבאות אני מקווה להמשיך ולהוציא כרך שלישי ואחרון בנוגע לדת האסלאם בירושלים ובכך לחתום את הפרויקט הכולל בנושא ״עיר האלוהים״.